המסע המקצועי שלי

כשדמיינתי בגיל 20 איפה אהיה בעוד שני עשורים, זה נראה אחרת לגמרי ממה שקרה במציאות.

כשהייתי בת 20 בחרתי מקצוע שיאפשר לי לפרנס את עצמי בביטחון, מקצוע פרקטי שיפחית דאגות כלכליות, וגם המשפחה תמכה בו כמובן - סיימתי תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים עם התמחות במימון וחשבונאות, כי אם כבר אז עד הסוף.

המטרה העיקרית באותה עת לא היתה ליהנות ממה שאני עושה, לא בדקתי לעומק האם אני אוהבת את מה שאני עושה, האם אגשים את עצמי, האם ארגיש טוב לעסוק בתחום זה? לא שזה לא עניין אותי. ברור שעניין, בתוך תוכי רציתי גם ליהנות, אבל לא ידעתי לדבר במושגים האלה. חיפשתי לרכוש מקצוע ולהצליח.

יכולתי בקלות להמשיך ולצעוד בדרך שבחרתי, סללתי והשקעתי בה 6 שנות לימוד ו-4 שנות עבודה.

אך בדרך נס כלשהי

הרשיתי לעצמי להגיש מועמדות לתפקיד מנהלת משאבי אנוש במקום עבודה בו עבדתי. זה היה ניצוץ קטן בפנים שהרגיש מאוד עדין אך עוצמתי, רציתי את זה, מאוד. במשך כשבוע לא ממש העזתי לומר לעצמי שזה אפשרי עבורי ורק ׳במקרה׳ אמרתי את זה בקול באחת השיחות. אחרי ששמעתי ׳אז קדימה תגישי מועמדות׳ זה הפך להיות משהו מעשי. הגשתי. והתקבלתי.

זה מפליא אותי עד היום

איך למרות החינוך, הציפיות שלי מעצמי, ציפיות של המשפחה וההשקעה שכבר נעשתה, הקשבתי לניצוץ פנימי קטן והעזתי לעשות שינוי.

כך התחיל מסלול הקריירה שלי כמנהלת משאבי אנוש ואני מודה על כך לעצמי ולמי שאיפשר זאת בזמנו ונתן לי את ההזדמנות.

מערכת היחסים שלי עם שינויים והאמונה ביכולת לשנות חלקים בי החלה ככל הנראה ביום שעליתי ארצה בגיל 14 ועברתי תוך שנה אחת שלושה בתי ספר. עד אז למדתי 7 שנים באותו בית-ספר ומחשבה על מעבר לבית ספר חדש גרמה לתחושת פחד ואימה אמיתית שהתבטאה גם בתחושות גופניות קשות. אני יכולה ממש לזכור את חילופי חום וקור בגבי, דפיקות הלב והרעד בגוף. אגב שלושת מעברי בית-ספר היו בשבילי חוויה חיובית ביותר.

מאז למדתי שהחלק הכי קשה ומפחיד בשינוי הוא הפחד שלפני והמחשבה שלא אצליח להתמודד עם מה שיבוא. הניסיון הראה לי שלפחדים ולחששות בדרך כלל אין שום קשר למציאות. התחלתי 'לזרוק' את עצמי די בכוונה למצבים שמחייבים אותי להתמודד עם אתגרים ולעשות שינוי. הוכחתי לעצמי פעם אחרי פעם שהדבים נוטים להסתדר, שאני יכולה למצוא כוחות ודרכים על מנת להתמודד עם האתגגרים שבדרך - מהמקומות האלה צמחתי והתפתחתי בצורה משמעותית ביותר, פיתחתי חוסן ואמונה בעצמי.

עד היום, בעשור החמישי לחיי, אני ממשיכה להציב לעצמי מטרות ומשחררת לאט לאט, צעד אחרי צעד, מחסומים ודפוסים נוספים שאינם משרתים אותי עוד. לפעמים בעבודה עצמאית ולפעמים בליווי אנשי מקצוע שיכולים לשקף לי אותי בקלות רבה יותר.

שנים אחרי שעשיתי את הצעד האמיץ וה'מפתיע' לתוך עולם משאבי אנוש,

כשאני כבר יודעת איך מרגיש ניצוץ, ידעתי שוב שהוא שם, ניצוץ חדש.

זה קרה סביב לימודי אימון ו-NLP שהביאו לחיים שלי כלים חדשים, איפשרו לי לעשות שינויים רבים בחיי ופתחו בפניי אפשרויות נפלאות בתחום מערכות יחסים, הורות, זוגיות, צמיחה אישית ומקצועית.

מאוד רציתי לעסוק בתחום האימון ולאפשר לאנשים נוספים לקבל את הכלים המיוחדים האלה לשיפור איכות חייהם. השינוי לא היה קל ולא היה מהיר. מצאתי את עצמי במשך כמה שנים טובות מספרת לעצמי סיפורים למה לא עכשיו ולמה אני עדיין לא מוכנה.

היום בדיעבר, כשהשלתי מעליי את התירוצים ואת הפחדים, אני יודעת לומר מה הדבר העיקרי שאיפשר את השינוי:

להיות בתנועה -

לאורך השנים הכנתי את הקרקע באופן לא מודע, למדתי, הפכתי את הכלים לחלק מחיי האישיים והמקצועיים, יישמתי אותם בכל הזדמנות והלכתי אחרי כל ניצוץ קטן שזיהיתי בדרך (ולא תמיד ידעתי לאן יוביל), נעזרתי באנשי מקצוע, התעניינתי באנשים שכבר עוסקים באימון ו-NLP, חייתי את התחום, הקפתי את עצמי באנשים תומכים.

כשהייתי מוכנה זה קרה

ואולי זה קרה ופשוט הייתי מוכנה ויכולתי לראות את זה

שינוי תמיד היה וממשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי האישיים והמקצועיים, הגורם לפחדים הכי גדולים שלי וגם לצמיחה המשמעותית ביותר, לשמחה ולאיזון.

היום כמאמנת ניהולית ואישית אני זוכה ללוות אנשים בצמתים בחייהם ובארגונים, לסייע להם למצוא ולהחזיר את הניצוץ שלהם ולבנות חיים של שמחה וסיפוק.